על הפסטיבל

פסטיבל נאטראז' - חיבורים

כל כך הרבה חלקים יש לנו בתוך החיים, לעיתים נדמה שאין דרך לחבר בין הכל, אלא שהחיבור כבר קיים - הכל מתחבר דרכנו. את הנאטראז' של השנה אנחנו מקדישות לחיבורים ולהתחברות

מה זה אומר בשבילנו חיבורים? בעולם הגדול שלנו תנועות שונות מתרחשות במקביל. אנחנו הופכים משנה לשנה יותר מרושתים, יותר קוסמופוליטיות וחסרי גבולות ובאותה נשימה גם הולכים ונסגרים בתוך עצמנו, כל אחד בינו לבין הסמארטפון שלו. 
החלקים נעשים פחות ופחות קשורים אחד לשני. 
ואז באה הקריאה הזו - נאטראז' חיבורים. להתחבר לעצמנו, להתחבר לטבע, להתחבר כל אחת לאחר ולאחרת, להתחבר מהלב, מבפנים. לחבר את כל החלקים השונים שלנו ולתת לעצמנו לחיות מתוך הכי הרבה שמחה שאפשר.

לראשונה מזה שנים, אנחנו צוות תוכן - ליאן ויעל, כל אחת מאיתנו יצרה את התוכן של נאטראז' בעצמה בפסטיבלים שעברו, והשנה אנחנו מאחדות כוחות ועושות זאת יחד. החזון שלנו מחובר משני חלקים... ואנחנו מזמינים אתכן להצטרף אלינו לחבר את עצמכן - מה זה חיבורים בשבילכם? תשלחו תמונות, סרטונים או טקסטים. את הנבחרים אנחנו נעלה לאתר ונפרסם בעיתון הפסטיבל 🙂

hafaka@nataraj.co.il

מתחברת/ יעל

כשאני מתחברת הכל מתחבר. להתחבר זו הדרך הכי טובה ליצור קשר, ליצור משהו בכלל, אני מתקרבת, פותחת את הזרועות שלי ונותנת לרוח לשטוף את הפנים שלי. עם הרוח הזו בא כל מכלול ההפתעות הטמונות בעולם, גדולות כקטנות, בלי טוב ורע, אלא פשוט גל של רעננות וטוב שוטף אותי. הלב נפתח, כל מה שמחכה מעבר לפינה  מסקרן אותי

להתחבר זה להגיד את האמת, להיות כנה, ככה איך שזה יוצא ככה זה צריך להיות. אני מזמינה את הרוח להיכנס פנימה: נעים על הפנים. אני מתחברת אז העולם כולו נמצא בבטן שלי, כל החלקים הגדולים האלו שנראים לי כאילו לא מתחברים לכלום הם כמו פאזל עצום ממדים שמרכיב גלובוס אחד, מעגל אחד, עולם אחד, והעולם הזה נמצא בבטן שלי. אני מרפה את הכתפיים שלי, אני מרפה את כל הגוף, עם הגוף אני מרפה את החרדה שמטפסת מכפות הרגליים שלי מעלה – החרדה לפיה אני חיה בעולם לא שלם, אישה לא שלמה בעולם לא שלם, בעולם של כעס ורוגז, גוף מלא בלחץ. אני מרפה וקופצת לנהר, המים שוטפים אותי, הם קרירים ועוברים בין האצבעות של כפות הרגליים שלי, משהו טוב מתחיל לקרות לי, הקרירות שוטפת את כל הגוף שלי, הכל נשטף ובעיקר הלב נשטף. שוב טוב.

אחרי, שוב אני מתכווצת. אני לא מצליחה להתחבר. האנשים נראים זרים לי, הרחובות קשים, צער וכאב, עוני ודלות, אני רואה רק קושי נשקף מתוך חלונות האנשים. כשאני קמה ומפנה את מושבי ברכבת התחתית לאישה זקנה עם כיסוי ראש אני שוכחת להסתכל לה בעיניים, לקחת את התודה שהיא אומרת לי ולשמור אותה בתוך הבטן שלי, לתת למפגש לעשות נעים, אני שוכחת להתחבר. כשאני נזכרת, היא עוד שם, היא מחייכת אלי שוב. עכשיו אני זוכרת. אני מתחברת.

עכשיו שוב על החלקים הגדולים. החיים שלי: הלימודים, המשפחה, העבודה, המספר שמופיע על  המסך כשאני נכנסת לאתר של הבנק, יחסים, יוגה, אופניים, מה הקשר שלי לעולם, מה אני עושה עם כל זה, מה אני עושה עם התואר שלי. הכל נופל עלי מלמעלה. אני מרימה את הראש אל השמיים. גופים גדולים מסתובבים ברקיע השחור, מנצנצים. מנצנצים למעלה פלנטות עצומות שאת גודלן אי אפשר לתפוס, מי שתיטיב להסתכל תלמד – הפלנטות הגדולות קשורות אלו באלו, הן חגות יחד בסדר מופתי בשמים, ככה חגה גם אני. ככה חגים גם החלקים הגדולים של החיים שלי. החלקים הגדולים מתחברים אלו לאלו. בין הכל להכל יש קשר. הקשר הוא אני, פרי הבטן שלי הוא יצירה, הוא החופש שלי ליצור מעצמי נפש חדשה, לא בדרסטיות או בדרמטיות, אני פשוט מתבוננת בעיניים רעננות על הזולת. כשאני קמה בבוקר אני נזכרת שיש אהבה, אם אני שוכחת בבוקר, אני מקווה שמישהי תזכיר לי ברחוב. יש אהבה בעולם

אני מתחברת אליה

יעל

חיבורים נאטראז'/ ליאן

זה אירוני', אבל למרות שהיה ברור שזה הנושא של הפסטיבל השנה, איתגר אותי להתחבר אליו בהתחלה.
 
ודווקא הרי התחלנו הכי ממקום של חיבור.
הפקת התוכן הפכה לצוות שלם שמורכב משתיים שאוהבות וחיו אותו, בזמנים שונים,  ועכשיו בו זמנית.
 
וכשמחברים בין שני חלקים, לא משנה איזה חלקים, הם חולקים משהו משותף
את הנקודה שמחברת - נקודת החיבור(ים).
 
ואם יש הרמוניה, הם יוצרים יופי ואם אין הם קורסים אל תוך עצמם, ומתפרקים.
 
באופן אישי, המילה הזו חיבורים באה לי מאוד מדויק השנה כי זו השנה הראשונה בחיי בה אני לומדת לשלב ולחבר בין המשפחה הקטנה שיצרתי לי, בשנתיים שנעדרתי, לבין העשייה המשובחת שהיא רק שלי.
לפעמים נראה לי שאין שום דרך לחבר בין השניים. אלו שני עולמות כל כך אחרים.
 
אבל אז אני נזכרת ששני החלקים בתוכי ולכן, יש להם כבר משהו אחד משותף. הם חולקים.. אותי.
 
וזה מחבר אותי לנושא שמעניין אותי כבר המון שנים: הגם וגם.
 
או יותר נכון הנטיה שלנו להפרדה פה בעולם הזה: שחור או לבן. יש או אין. כן או לא.
המינד שלנו מתוכנת להפריד.
 
לא רק זה, גם אם מישהו אחר מאמין במשהו שונה - הוא הופך לזר! מנוכר!
 
רק שאם לרגע נתעורר, נראה שהעולם הולך למקום חדש למקום של גם וגם וגם וגם מקום בו הכול מתקיים - בו זמנית ואני בוחרת את הדרך ״האחת״ שלי - בו זמנית
זה קשה למוח לתפוס את זה, כי הוא חי בעולם של הפרדות. של קיצוניויות.
עולם שבו ׳אחדות׳ נשמעת כמו מילה שבאה מהאגדות (או לכל הפחות מאיזה רוחניקית מחבקת עצים)..
 
אבל יותר ויותר אני מבינה שזה חלק מהנושא שאנחנו מזמנים לנו השנה: חיבורים.
 
אנחנו רוצים לגעת בה, בנקודה הזו בה הכול מתחבר. כי שם נמצא האיזון ואיזון כולנו הרי יודעים שאנחנו רוצים בחיים שלנו.
 
ואפשר לדבר גם על הפחד מאיזון..
על זה שמשום מה הוא מתפרש לרבים מאיתנו כבינוניות. כי התרגלנו לאקשן, לדרמות, לאני או אתה, להם או אנחנו.
 
אבל במקום להתמקד בפחד..
הנה חומר למחשבה לכל אלה מאיתנו, שחוששים מהאיזון..
אולי דווקא בזכות הפחד ממנו, אנחנו שומרים על החיים שלנו בינוניים?
 
אולי בינוני זה דווקא חיים בהם אין יציבות ויש הרבה השלכת האחריות למצב הכלכלי או המצב הפוליטי או המצב החברתי או שלא נדע, הביטחוני - שפשוט לא מאפשרים לחיות פה טוב!
 
איך אפשר ככה בכלל לחשוב על איזון?
ועל אותה נקודה שמחברת את שתי הקצוות.
 
אז ההזמנה שלי את עצמי, את צוות הפסטיבל ואת המשתתפים, זה למצוא את הנקודה הזו - כל אחד בעצמו. בחיים שלו.
ובו זמנית להיפתח למלא עולמות אחרים.
 
למה?
* כדי שאם משהו לא עובד בחיינו - נוכל לבחור אחרת.
* כדי שאם מישהו מאמין במשהו אחר - נוכל לקבל אותו למרות זאת.
* כדי שנוכל להיות פתוחים יותר לעולם.
 
ובזכות זאת, נוכל גם לשנות את העולם שלנו לעולם טוב יותר.
 
כי הכול מתחיל מבפנים
אצלנו..
אח״כ זה כבר יתגלגל החוצה.
 
ליאן אושרת שדה וידס