רותי בר שלו

קצת עלי

רותי מאמנת מזה 30 שנה, מחלוצות התחום בארץ, הוכשרה ואומנה על ידי בכירי המאמנים בארץ ובארצות הברית. הובילה פרוייקטים ומהלכים חברתיים פורצי דרך בארץ ובעולם, אימנה אלפי אנשים באימון עסקי, ארגוני ואישי והכשירה עשרות מאמנים. ב 20 השנים האחרונות, דרך מסעה האישי והמקצועי, היא חוקרת בחייה את ההסכמה להישבר והעוצמה שהיא מביאה לחיינו. ממדים חדשים שלא היו נגישים לנו עד כה נפתחים כשאנחנו מסכימים למות לעצמנו. שם אנחנו נוגעים בנצח. בכל אחד ואחת נוכחת רוח יפה ועצומה, שאם רק ניגע בה, היא תאפשר לנו לחיות בפשטות את הטבע שלנו – אנרגית חיים נובעת, ייחודית, בלתי נתפסת על ידי החושים אבל נוכחת בכל. ב 2020 רותי פרסמה את ספרה הראשון ״מה שבאמת״ הפורש הנחיה להיזכרות בחיים ובעולם, לא כפי שהשכל מפרש אותם, אלא בצורתם המקורית. בימים אלה יוצא ספרה השני ״אז בואי - מה שבאמת על נשים וגברים״ הפונה לנשים ומזמין בכנות וברוך להסיר את מסך ההרגל, ההיאחזות והחינוך מעל עינינו כך שנוכל לראות באמת – את עצמנו, את הגברים ואת היחסים וממקום ער ואוהב - להוביל.

מה אנחה?

הסיפור האינטואיטיבי
סיפורים הם לעולם אינם המציאות אבל כמו מראה, הם עוזרים לנו להסתכל על עצמנו. הבעיה היא, שכרגע אנחנו לא מסתכלים. אנחנו כלואים בסיפורים שירשנו, מאמינים שהם האמת וממשיכים למות ולהרוג בשמם. השבר שנפער ב7 באוקטובר הקריס לתוכו בערך כל מה שהאמנו ונאחזנו בו, לכן נבקש לקרוס ביחד עם זה אל ים האינטואיציה, במקום שבו השכל שקט וחכמה אחרת יכולה להישמע. בסיפור האינטואיטיבי, דרך ״זמן חלום״, נצא כמשלחת מחקר וניפגש בתור דמויות חדשות על אדמת ישראל בעוד 100 שנה. חופשיות ככל האפשר מדעות, אמונות, זהויות, נרטיבים ואפילו תקוות, מבלי לביים או לתסרט דבר, נתמסר אל חווית החיים של הדמויות שיתגלו ודרכן נלמד את המציאות החברתית, פוליטית, אקלימית, ריגשית ותודעתית של אותה תקופה. במהלך המפגש, יתגלו נושאי המחקר העקריים של הדמויות, שחייהן שזורים אלה באלה. אחת דרך השניה ובזכות השניה, יהיה עלינו לגלות לא רק לְמָה כל אחת מאיתנו מתבקשת היום בחייה האישיים, אלא גם מהי החשיבות הייחודית של המפגש שלנו כקבוצה.
מילים של שקט
יופיו של האדם וחכמתו גדולים, יפים ומפתיעים לאין שיעור. הם נצחיים ומחזיקים בתוכם את הידע והעוצמה של האנושות כולה, אגורים בתוכם, זמינים כשנדרש. גם בתנאים קשים מאד, כשחושך ורוע מתפשטים ולפעמים אפילו נראה, שמכסים את הכל וממלאים את הכל, הם שם, ויותר מכך, הם דווקא הופכים לנגישים יותר בזמן משבר, כשמי שהיינו ואיך שהבנו את העולם נסדקים. ככל שהסדק רחב יותר, ככל שהשבר גדול יותר, האור הפנימי הזה קורן. אין זה אומר, שהכאב לא כואב מאד או שהפחד לא מרעיד וכבד. הכוונה גם איננה שהעצב שטוח והכעס שברירי. הם חזקים, מטלטלים ולא משאירים לעיתים אבן על אבן. רק שמפגש אמיתי, שיש בו רשות מלאה לכאוב, לפחד לכעוס או להתגעגע עד שהלב נשבר, הוא זה שסודק, ומשם האור כבר יודע מה לעשות. אהבה ושמחה קורנים דרך הסדקים והאדם יודע, שרוחו פושטת ולובשת צורה ובכל צורה שנוצרת, האור חזק יותר והחיים מראים את עצמם באינסוף צורות. לחיות כך זהו הביטחון האמיתי.